שוב ושוב חוזרת הרפורמה

ביקורת על המאמר של לארי קיובן במסגרת הקורס של פרופ' עמי ולנסקי

המאמר של לארי קיובן "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" עוסק בסוגיית חזרתן של הרפורמות בחינוך, ובהסברים שנתנו חוקרים לתופעה ולבסוף הסבר שמציע לארי קיובן שטוען כי אכן רפורמות בחינוך חוזרות , אך מציע חלופות להסברים שיביאו בחשבון גם את הראיות הסותרות.

הוא מביא שלוש דוגמאות לרפורמות בית ספריות חוזרות. האחת גישת המורה במרכז, השנייה ריכוז וביזור של סמכויות והאחרנה תכניות לימודים.  בגישת "המורה במרכז"  חל שינוי עצום בתפיסה לגבי מהות תפקידו של המורה מהתקופה המאה התשע-עשרה לתקופה הנוכחית אך לדעתי אין חזרה על הרפורמה . מאז הגישה הראשונה גוברת התפיסה שבה רואים את הילד במרכז,ומעודדת סקרנות של הילד, וכן בתי ספר שקמו ושאפו למעורבות רבה יותר של התלמידים וליחסים בלתי פורמאליים בין המורים לתלמידים.
גם הרפורמה הנוכחית  שמה דגש בין היתר על תכנון עבודה ושיתוף בין התלמידים ומורים תוך שילוב טכנולוגיות חדישות והתמקדות בתלמידים . רפורמה זו ממוקדת במעורבותם הפעילה של התלמידים. אינני רואה חזרה ברפורמה.

לגבי גישת הריכוז והביזור של הסמכות אני מסכימה עם הכותב שקיימת חזרה . וכיום ניתן לראות שהרבה בתי ספר עוברים בהדרגה לניהול עצמי אך רפורמות שצצות ומתחלפות מקשות על ביצוע יעיל של ניהול בית הספר רבים מתלוננים שזו רפורמה ללא שיניים. אני מסכימה עם דבריו לארי קיובן "גם כאן אפשר איפוא לראות את המתח המתמיד בין הערכים הטבועים בתפיסות הריכוזיות לבין הערכים הטבועים בתפיסות הביזוריות של ניהול בית הספר"

לגבי גישת תוכניות הלימוד גם כאן ניתן להבחין שרפורמה חוזרת על עצמה כי פשוט פולט ערכי התחומים בין התקופות והמתח הקולי קולרי המתמיד בין ערכי התחומים האקדמיים לבין אלו המעשיים גאה ושפל כמעט ,ובכל פעם שהתעורר שוב הוויכוח הערכי דאגו קובעי המדיניות לעצב מחדש את הפשרה על ידי יצירה או ביטול תחומי לימוד,וכל פעם רואים תחילתו המחודשת של תהליך זה עם תחילת עשור חדש.

הציג הכותב שני הסברים אחרים להופעתן החוזרת ונשנית. הסברים אלו עשויים להישמע הגיוניים, אך ביסודו של דבר הם טענות, לא עובדות.

אי-הבנה של הגורמים הרלוונטיים עלולה לגרום ליישום של פתרונות לא מתאימים, לבזבוז אנרגיה ולייאוש מצטבר. הכלים שיש בידינו כדי להבין את הדברים אינם אלא מטפורות פגומות שבאות במקומה של מחשבה מעמיקה. ניתן לשפר את המצב על ידי צבירת מידע על רפורמות מסוימות והתחקות על קורותיהן.

אירגון שוק וקהילה אסטרטגיות שינוי מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר

נהניתי מאוד לכתוב ביקורת למאמרו של תומס סרגובני במסגרת הקורס של סוגיות בחינוך שמדבר על מה מתרחש בשטח וגם ראיתי כמה הוא נותן חשיבות למורה והכרה במקצועיותו ועבודתו

מציג סרג'בני שלוש אסטרטגיות: ארגון, שוק וקהילה במטרה להשיג שינוי בבית הספר. לטענתו אסטרטגיות של שוק וארגון מביאות לשינוי יעיל של מבנים בית ספרים בטווח קצר ואסטרטגיות של קהילה מביאות לשינויים עמוקים .הוא טוען שמעט בתי ספר שחלו בהם שינויים עמוקים ולשם כך צריך כיוון מחודש כל פעם של כיווני מחשבה על מנת להשיג את השינוי המבוקש. סרגובני דיבר על כוחות שנמצאות באסטרטגיות "השינוי",כוחות אילו (בירוקרטיים, אישיים ושוק )גורמים לשינוי במבנה בית הספר ואינם קשורים למיומנויות הוראה, היכרות המורים עם אופי למידת התלמידים, היכרות המורים עם נושאי הלימוד, נורמות פדגוגיות ולכן לא יחוללו שינוי עמוק.

לדעתי לחולל שינוי מהותי בביה"ס לוקח שנים ולא נעשה בין יום ולילה , אני רואה שהיום קשה לחולל שינוי אחרי חווית רפורמות רבות  בבתי ספר ,אלא אם ימצאו אנשים שישלמו מחיר עבור זה,זאת אומרת או שהשינוי נעשה תחת קיפוח וחובה או שלא נעשה אלא תחת הסכמת מחוללי השינוי שהם במקרה שלנו המורים ,אם לא מתגמלים אותם לדעתי יהיה קשה להשיג השינוי המבוקש ,העומס וחוסר הכבוד למקצועיות דוחף אותם לבקש תמורה למרות שהם באים עם מוטיבציה ורצון לשנות. התחלתי בענייני המורים כי סרג'ובני אומר "

דבר אם מורים לא ידעו כיצד לשנות ואם לא יהיו מסוגלים להשתנות ,קשה להניח ששינוי יתרחש" זה אומר שהכוח המוביל זה המורים ובלי רצונם לא ישתנה דבר  אני תומכת בטענות שכוחות השינוי הקהילתיים שרואה בביה"ס קהילה הם יחוללו שינוי עמוק וישפיעו לטווח ארוך , אני מאמינה לשם השלמת טענה זו יש כמה גורמים שצריכים ללכת ביחד אם זה תלמידים, הורים ומנהלים חייבים ללכת ביחד  ושמנהל ביה"ס צריך שיהיה הגורם המרכזי לאיחוד קהילתי למופת ושיהיו להם אמונות משותפות ולהוביל אותם להיות קהילה מעורבת ולא מתערבת .

בית ספר מסורתי,דימוקרטי או שילוב ביניהם

במסגרת קורס סוגיות בחינוך כתבתי ביקורת למאמר של סוזן סמל שמדבר על

המאפיין המרכזי והלבנה הבסיסית של בי"ס זה התבסס על זה שכל החינוך הטוב תמיד היה לו את המטרות שלו את האפשרות המלאה להתפתחות של כל אינדיבואל. לכן יש למצוא מצבים שבהם ההתפתחות יכולה לפרוח. בביה"ס הזה ברי מזל שמאמינים שיש להם סביבה אידיאלית כמעט בה ילדים צעירים יכולים להתחיל את חינוכם."הילד במרכז" גדילה לא יכולה להיות מואצת בסיכון של אובדן עומק הדרך בה נעים ברצון חופשי אך עם מטרה, זה סימן ההיכר של כל בי"ס טוב מוצלח.

אבל עדיין חשוב לשים לב לצוות הניהולי ולסגל המוסד כי עיקר הצלחת ביה"ס תלוי בהם נואשות ,לפי המאמר שתי תקופות נכשל ביה"ס מלהמשיך להתקיים בשל ניהול כושל כי לא ענה על צרכי העולם החיצוני והשוק הרפורמות בתוכנית הלימודים צריכה להתחדש לפי הזמן ואוכלוסיית היעד והוא צריך להוות בי"ס בתנועה .

אין ספק שפראט היתה מנהיגה ,כמנהיגות היא קודם כל השקפת עולם ומנהיגות . מירי היא גם מנהלת מנהיגה בחנה באמצעות התבוננות בדרך שהתחילה בה פראט את השקפת עולמה לביטוי הקשר הזה במציאות.

השיטות שלהן והדרך שהן הלכו בעקבותיה היו מוצלחות דומיננטיות והשתלבו יפה עם אותם זמנים.אך כשהשתנו המרכיבים בסביבה והצרכים נהיו אחרים, ביה"ס קפא למוות,קפא לשמריו ונהיה במחסור חיים בשלביו מזדקן מתקדם,לא נעשו כל נסיונות כדי לשנות, להתאים את הצרכים של הפרט לסביבה המשתנה להתפתחויות השונים שהתרחשו, ברור שבשלב זה צריך הנהגה דומיננטית יזמית שתוכל להוביל את בי"ס לתנופה ולהצלחה.

צריך להבין שבי"ס לא חיי בתוך בועה, הוא לא מנותק מהסביבה הוא משפיע עליה ומושפע ממנה צריך להבין מה לשמר ואיך ומה לשנות.

ערכו העיקרי של כל בי"ס לדעתי חייב להפוך אנשים (מורים,תלמידים) שיכולים לחשוב ביעילות ולהיות יצרניים, ושבעתיד יוכלו להפוך את העולם ליותר טוב מזה שהם חיים בו.

עליית הסטנדרטים והמחיר שגבתה

במסגרת הקורס של פרופ עמי ולנסקי נתבקשנו לעשות ביקורת על מאמר שכתב בעצמו שנקרא

עליית הסטנדרטים והמחיר שגבתה

פרופ' עמי וולנסקי מתאר סיבות להצבת סטנדרטים אחידים בנושא החינוך.והמאמר עוסק בתהליכים שעברו כמה מדיניות בעולם המערבי וגם במדינת ישראל, היו רעיונות שעמדו מאחורי השינוי בחינוך הוא קביעת הישגים על פי עמידה במבחני ידע בלי התייחסות ליכולות התלמידים .המאמר דיבר על ירידה במסורת התרבותית העשירה של ההישגים האינטלקטואלים וארצות הברית טענו שמדינות מתחרות מתחילות להשתלט.

אני מסכימה עם זה שהסטנדרטיזציה לא כללה הבדלים בין תרבויות בין מדינות ובתוך המדינות עצמן, וזה חלק מהכישלון בשינוי שניסו להעביר בחינוך .לדעתי מדיניות הסטנדרטים צריכה לקחת בחשבון משתנים כמו תרבות,הסטנדרטיזציה  העמיסה על המורים ,על המוטיבציה של התלמידים מדיניות החינוך פוגעת ועוקרת המקצועיות של המורה,וכפי שידוע כבר ההכרה בכוחו של המורה הוא זה שדוחף אותו לחולל שינוי.

צריך להעצים את השאיפה לקדם יצירתיות לאפשר בחירה של בתי ספר ע"י הורים שיפור תהליך מינוי מנהלים ,גם להעצים את התלמידים על פי כישוריהם וכישרונותיהם, תוך מתן חשיבות ליצירתיות של התלמידים, תוך ראיית צרכיו של התלמיד ולא רק של הסטנדרטים המובילים כיום את משרד החינוך,כנראה ששכחו שלמידה משמעותית דורשת חוויה, הזדהות עניין סקרנות, דחף פנימי, וזה מה שצריך לעבוד עליו ולא לשכוח גם שמדיניות הסטנדרטים נלקח מהמזרח שעודד את התחרות למצוינות ושכחו שהטרוגניות  התרבותית שבמערב  לא מספקת את אותם ציפיות ותוצאות.לדעתי יש שיקולים מוטעים והוא ההבנה שהחברה נהיית שוויונית יותר והחינוך הוא חלקם של כולם.

והיום וכל שנה יש ניסיון לשינוי סטנדרטיזציה בחינוך בישראל, ואצלנו במערכת החינוך עיקר ההצלחה בבתי הספר הוא ההצלחה במבחנים.

המאמר הזה יש לו שתי מטרות קונקרטיות: הראשונה: והעיקרית להציג באופן זהיר אך ביקורתי את רפורמות הסטנדרטים על מטרותיה ורכיביה .מטרה שנייה: היא לבחון האם וכיצד מערכת חינוך יכולה ליישם מדיניות של סטנדרטים שאינה מובילה רק להוראה וללמידה לקראת מבחן המבוססת על שינון ותרגול אלא גם להוראה וללמידה המטפחות חשיבה תוך יצירת תפיסה של אחריויות בקרב אנשי החינוך.

אני חושבת שהמאמר הזה כוונתו להציג באופן בהיר את הבעיות והמתחים ו הדילמות להצביע בסופו של דבר בזהירות ובצניעות על כיווני מחשבה ופעולה אפשריים.